הסיפור האישי של אדר

זה קרה לי פתאום, ברגע אחד, כשצפיתי בסרט בטלוויזיה באחד הערבים בחופש הגדול של כיתה ו'. למרות שהשעה הייתה כבר מאוחרת ואימא ואבא הלכו לישון, כשהסרט נגמר עדיין לא הייתי עייף, והמשכתי לצפות בסרט הבא ששודר. מבלי לדעת, נקלעתי לסרט אירוטי. אני זוכר את ההרגשה של פעימות לב מואצות, מבטים שרצים למסך הטלוויזיה ואז למסדרון המוביל לחדר של ההורים, ואז שוב למסך הטלוויזיה ושוב למסדרון. אני, ה"חנון" הקטן שלא מבין שום דבר, עושה משהו של גדולים. משהו אסור. ואז הקרב התחיל. הקרב בין העין והלב לבין הראש. קרב שהיום אני יודע שלראש לא היה כל סיכוי לנצח בו. הקרב הזה שהוא גם הדיסוננס ביני לבין האנשים שסביבי: משפחה וחברים.

בשלב הזה ידעתי בגדול מה זה הומו. הכרתי הומו אחד בעולם, מסדרה בטלוויזיה, ומבחינתי היינו הוא ואני. וזהו. אחד החששות שליוו אותי ביומי הראשון בגימנסיה "הרצליה" היה קשור לזהות המינית שלי. נכנסתי בשערי הגימנסיה שנושא סוד. הרגשתי שאני אני, אותו אני מוכר מאז ומתמיד, שגילה משהו חדש על עצמו. הרגשתי שאני בן במאה אחוז, ופחדתי שתלמידים יחשבו שאני בת. פחדתי שהחברים יחשבו שאני בת. חששתי מקללות, ממכות ומחרמות. חרדתי שמישהו יספר להורים והם יזרקו אותי מבית. ואכן, הקללה "הומו" לא איחרה לבוא. לאו דווקא ספציפית אלי, אלא באוויר. לפעמים מסביבי, ולפעמים מכוונת ישירות אלי. לכל אורך שנותיי בתיכון מעולם לא עניתי לקללה הזו. ידעתי שאם אני אענה – זה ילבה את האש ויוכיח לכולם שאני באמת הומו. אז שתקתי. במשך שבע שנים.

בכיתה ח' הגיעה לכיתה שלי בחורה חדשה, והרגשתי שאני מתאהב בה. זה היה מוזר, כי כבר שנה שאני מבין שאני מסתכל על בנים, ופתאום היא הגיעה. היא לא הצליחה לבלבל אותי. ההתאהבות בה הרגישה לי כל-כך לא נכונה, מן תחושת בטן כזאת שלא ידעתי להסביר. לאחר מספר חודשים ההתאהבות בה דעכה, וזה היה השריד ההטרוסקסואלי האחרון שבי. בפעם הבאה שהתאהבתי זה כבר היה בבחור.

השנים בתיכון רצו, ובכיתה י"א חברה טובה שלי הזמינה אותי לישון אצלה. זה היה דבר שבשגרה. מאז הפעוטון אנחנו יחד ביום ובלילה, כמו אח ואחות. גם היום אני מתאר אותה לאנשים כאחות הלא-ביולוגית שלי. נכנסו למיטה והיא חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיא לסבית. אני התאבנתי, אמרתי לה שאני אוהב אותה, ולא הצלחתי להוציא מפי את צמד המילים "אני הומו". עשיתי את זה רק כמה שנים אחר-כך.

בצבא התגייסתי לשירות קרבי ונהניתי ממנו מאוד, על אף החששות הכבדים שעדיין ליוו אותי בנוגע לזהות המינית. בצבא גם הכרתי את החבר הראשון שלי אי-פעם, כשהייתי בן 21, שאיתו יצאתי מספר חודשים. דווקא בצבא. החוויה הזוגית הזו גרמה לי להציב לעצמי אולטימטום של יציאה מהארון בפני המשפחה והחברים מהתיכון עד גיל 22. כל החברים והחברות הופתעו מהיציאה שלי מהארון, מה שהפתיע אותי מאוד. אני זוכר שהם כעסו עלי שלא סיפרתי עד היום, אבל חיבקו ותמכו, והיציאה מהארון לא הייתה עניין מבחינתם. ההורים גם "קיבלו" או "מקבלים" – הם לא זרקו מהבית. הם מדברים איתי על חיי היום-יום, אבל אין שיח על הזהות המינית או החיים שלי כהומו. ניתוק מוחלט בין אדר לבין ההומו.

היום אני מבין שחוויית הגילוי העצמי שעברתי מהווה גורם מכריע באופי של אדר הבוגר. ההומואיות מהווה חלק מרכזי ומשמעותי באישיות שלי, ואני גורם לאנשים להבין שאני הומו בכל מסגרת חשובה שאני נמצא בה. היום אני גם יודע להגיד שהייתי הומו הרבה לפני שהבנתי שאני כזה. בכל הזדמנות שסבתא שלי ואחותה היו שואלות אותי אם יש לי חברה הייתי מתכווץ ומתחנן שהאדמה תיפתח ותבלע אותי לתוכה. החל מרגע שלמדתי לקרוא הייתי "גונב" את מדריך הטלוויזיה מאימא, מסתגר בחדר וקורא את מודעות ההיכרות בין גברים שהיו מודפסות בעמודיו האחרונים. עוד בגן הייתי מתרגש למראה דמויות מצוירות גבריות ולא נשיות, והדוגמאות עוד רבות.

והיום? היום אני בזוגיות יציבה, מסיים תואר ראשון ועוסק בהדרכה והוראה. מתנדב בכיתות בחוש"ן ואחראי על הפעילות מול הצבא. אני גם מתייצב בכל שנה במצעד הגאווה בתל אביב ובזה שבירושלים.