הסיפור האישי של נופר, מורה לסבית

עמוד ראשי > סיפור אישי > הסיפור האישי של נופר, מורה לסבית

חלום בלהות אחד היה נוהג להופיע אצלי בעקשנות באוגוסט, בחופש הגדול, ממש לפני החזרה לעבודה בתיכון שבו לימדתי כבר עשר שנים. בחלום אני נכנסת לכיתה, וכולם נועצים בי עיניים. אני מפנה את המבט אל הלוח ושם כתוב באותיות ענק – "המורה, נכון את לסבית?", ואני קופאת על מקומי בבהלה, ומוצפת מבוכה קשה, בדומה לחלומות שבהם אתם מוצאים את עצמכם עירומים באמצע הרחוב. הזמן, מסתבר, מחולל כל מיני דברים מיוחדים במינם. בשנים שחלפו הפעלתי עם חברה טובה קבוצה חברתית לאנשי הוראה גייז, כתבתי למגזין הגאה "הזמן הוורוד", וחלום הבלהות החל להתמסמס ולהיעלם. היו תלמידים שאותתו לי שהם מבינים שאני זו שכותבת ב"הזמן", והשיא היה כששניים מהם יצאו בפניי מהארון באמצע המסדרון. אבל בכל זאת, העניין תמיד נשאר סמוי, מתחת לפני השטח, ולא ממש בראש חוצות.

"המורה, את לסבית?"

קצת אחרי חנוכה החלו לשים לב שאני בהריון. באחד הימים נכנסתי לכיתה, ואחת התלמידות נעצה בי, או בעצם בבטן שלי, עיניים גדולות מאוד עם פה קצת פתוח. המבט היה כל כך גלוי, ישיר וממושך עד שאמרתי לה – "נו, תשאלי כבר". כשעניתי בחיוב לגבי ההריון עלו לא מעט שאלות, הרי הילדים יודעים הכל – שאני לא נשואה, ושאין לי חבר וכו'. ואז לפתע נשמעה מהיציע הגברי שאלה רמה: "המורה, את לסבית?". בלי לחשוב פעמיים עניתי: "כן". השתררה דממה מוחלטת בכיתה, כמעט ארבעים זוגות עיניים נעוצים בי, ועכשיו גם כל הפיות כבר פעורים. אלה היו עשר שניות של שקט מבורך, כשאני יושבת בנחת על קצה השולחן עם חיוך שמחפה על ההתרגשות שאחזה בי. אחרי אותן עשר שניות התחילו כולם לדבר בבת אחת ולהפגיז אותי בשאלות הכי אישיות שיש. ברגעים האלה הבנתי שאין דרך חזרה, וכך החל אחד המפגשים הכי מוזרים והכי אינטימיים שקרו לי בתור מורה. כפי שאפשר להבין השאלות לא עפו באוויר בסדר מאופק אלא בהתרגשות כזאת שהיה קשה לענות בצורה שתגיע לכולם. הבנות, בעיקר, החלו לשאול  ממתי אני יודעת שאני לסבית, ואיך אני יודעת? סיפרתי להם קצת על הגילויים שלי בגיל מבוגר, ובעיקר על היציאה מהארון מול המשפחה.

העובדה שהיה לי חבר בלבלה אותם לגמרי. הם פשוט התקשו לקלוט איך "מצאתי את עצמי" עוברת את כל המסלול אל הצד השני, והעניין הזה הוביל כמובן לשאלות על סקס עם גברים מול סקס בין נשים. בכמה מקרים פשוט התעלמתי מהשאלות, מתוך ידיעה שזו כיתה שצריך להמשיך ללמד אותה מחר בבוקר. אחרי שדילגנו על משוכת הסקס הופיעו שאלות לגבי התגובות החברתיות לילדה לאמא לסבית. אחד הילדים התיישב על השולחן - הציקה לו המחשבה שהילדה תגדל לתוך מציאות לא מקבלת, לא נורמטיבית וחשופה לביקורת. קשה היה לו לתפוס שיש משפחות אלטרנטיביות שמתפקדות, בשלל גוונים וקומבינציות. 

"המורה, את הלסבית הראשונה שאני מכיר וזה מה זה מגניב!!"

מאז פנו אלי לא מעט תלמידים במסדרונות – גם כאלה שאני לא מכירה בכלל. סגנון פנייה אחד הוא החצוף והבוטה – "נכון שאת לסבית?", שלו אני עונה "כן" וממשיכה הלאה. הסגנון השני מגשש יותר. אני שמחה במיוחד על תלמיד שאני מחנכת, שאחרי שלוש שנים של הבנה הדדית אך סמויה, הבין סוף סוף שמותר לו לדבר איתי בגלוי. יש גם כאלה שמתפארים ואומרים "המורה, יש לי מלא חברים הומואים ולסביות ואנחנו לא עושים מזה עניין", אבל הגדיל לעשות סרגיי, הבריון החייכן של אותה כיתה, כשהכריז בקולי קולות באמצע החצר: "המורה, את הלסבית הראשונה שאני מכיר וזה מה זה מגניב!!"

להגיד שההומופוביה נעלמה מהכיתה הזו? ברור שלא, הדרך עדיין ארוכה, כרגיל. להגיד שלא תפסתי את הראש בסוף אותו יום, ושאלתי את עצמי בחוסר אמון "משוגעת – מה עשית?" – ברור ששאלתי. אבל יחד עם זה חשתי תחושה מדהימה של השלמה עצמית. בית הספר תמיד היה הנקודה הארונית ביותר שלי, ועברתי הרבה שלבים ומצבים עד השעה הקצרה הזו. תהליך ארוך ארוך תם ונשלם, וההרגשה פשוט פנטסטית.

הזמנת פעילות סיפור אישי