הסיפור האישי של סמדר

את המילה "לסבית" שמעתי בפעם הראשונה בהפסקה הגדולה בכיתה ד'. אחד הילדים שראה אותי ואת גילה מסתובבות חבוקות, כמו הבנים אחרי משחק כדורגל, צעק לנו "לסביות". כששאלתי אותו מה זה אומר - הוא ענה שזו קללה לבנות. ניגשתי למורה שפיטרלה בחצר ושאלתי אותה מה זה לסביות. היא החליפה צבעים - "זה בנות שאוהבות בנות", מלמלה בחוסר נוחות. חשבתי רגע והרמתי אליה מבט תמים: "אבל זה טוב, לא?". בכיתה ד' הבנים עדיין אהבו רק את הבנים והבנות רק את הבנות, וזה מה שנראה הכי טבעי. הצלצול שנשמע גאל את המורה מהסברים נוספים, ואני נשארתי עם טעם רע, כי הבנתי שאפילו מבוגרים חוששים לדבר על כך.

לקראת סוף בית הספר היסודי הלכתי עם חברות מהכיתה לקולנוע להקרנה של "חלף עם הרוח". בדרך חזרה הביתה הייתי מרוגשת ונלהבת, ולא הפסקתי לדבר על השחקנית הראשית: כמה שהיא יפה, וחזקה ומסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה. השתתקתי רק כששמתי לב למבטים המתפלאים של הבנות סביבי, שעברו לדבר על השחקן הראשי בסרט. פתאום ירד לי האסימון, והרגשתי כאילו נפל לי פטיש על הראש. את שאר הדרך הביתה עברתי במחשבות. כשהגעתי התיישבתי עם אמא בחדר שלי, ופרשתי בפניה את הבעייה.

ראיתי לסביות וקראתי עליהן - ואת לא כזאת

"משהו מאוד לא בסדר", אמרתי. "אני 'מעריצה' (זו המילה שהשתמשנו בה בגיל הזה כדי להימנע מהשורש א.ה.ב) מורָה, וכל שאר הבנות את המורֶה, אני 'מעריצה' זמרת אחת, אבל כל הבנות אוהבות את רק זמרים, ועכשיו הייתי בסרט ואני 'מעריצה מאוד' את השחקנית הראשית אבל שאר הבנות דיברו רק על השחקן". אמא חשבה קצת וענתה – "אפשרות אחת היא שאת לסבית שנמשכת רק לנשים. אבל אל תדאגי", היא הוסיפה "ראיתי לסביות וקראתי עליהן - ואת לא כזאת. האפשרות השנייה היא שאת א-מינית, שזה אומר לא נמשכת לשום צד, והאפשרות השלישית, והכי סבירה, היא שהבחור הנכון פשוט עוד לא הגיע, וכשהוא יבוא ייפתרו כל הספקות". לי כבר היה ברור שאני לסבית, ובגלל שאמא אמרה "אל תדאגי", הבנתי שבטח יש סיבה לדאוג, ושחיי יהיו מלאי סבל ובדידות. החלטתי לשמור הכל בסוד, ולהשתדל לחיות את חיי בהסתרתו. לפחות אעמיד פנים שאני כמו כולם. אבל לא הייתי.

החנקתי התאהבויות בנשים בכאב עמוק

במשך שנים אחר כך הרגשתי כמו זומבי, חי-מת. יצאתי לכל פגישה עיוורת שסידרו לי, עם כל בחור שביקש, כדי לתת צ'אנס ל"בחור הנכון", אבל לא הצלחתי להתקרב לאף אחד. פעם בחור נישק אותי ואני פשוט הרגשתי כל כך לא נכון, שזה כאב לי. כל השבוע ניגבתי את שפתיי, ומאז הפסקתי לנסות לצאת. התרחקתי מבנות שחיבבתי כדי שהמפלצת הלסבית שבתוכי לא תתעורר. החברות שלי היו רק כאלה שהסתפקו בשיחות על בגדים ומוזיקה ולא לחצו עלי, ציפור מוזרה, לחשוף את עצמי. הפכתי למתבודדת, וגם בצבא נשארתי טיפוס סגור. נראה היה שהחברים באים עם המקום ומשתנים כשאני עוברת. החנקתי התאהבויות בנשים בכאב עמוק, וחשבתי שלעולם לא אזכה לממש אהבה.

דמיינתי את חיי כערירית, כשהסביבה בזה לי ומרחיקה אותי, ומראש הרחקתי עצמי. הרגשתי אבודה, בודדה וכואבת. לא אהבתי את החיים שלי, ולא היה אכפת לי למות. רכבתי על האופנוע שלי בצורה מסוכנת בסיבובים, וכשניסו להעיר לי על כך הייתי עונה "מקסימום אני אמות". מבחינתי זה היה עבורי כמו לומר שמקסימום אשרט בברך. פינטזתי על קפיצה עם האופנוע מעל צוק - התאבדות מפוארת שבה ארגיש, תרתי משמע, בשמיים. ואז, בגיל 24, פגשתי באוניברסיטת חיפה את מי שעתידה הייתה להיות זוגתי הראשונה, אורלי. הזוגיות בינינו החלה, ביוזמתה, אחרי שלוש שנות ידידות קרובה. הרגשתי כאילו מסך זכוכית הורם, ושאני מבינה דברים שלא הבנתי בעבר. כבר לא רציתי למות. היו אנשים סביבי. התחלתי לחיות. אחרי שחוויתי זוגיות ואינטימיות עם אישה, והתמודדתי עם פחדיי הגדולים ביותר - יכולתי להתקרב גם לאנשים אחרים. מרגע שקיבלתי את עצמי כלסבית, והרשיתי לעצמי לחיות ככזאת, הבנתי שחיי יהיו טובים בהרבה ממה שצפיתי. טובים בהרבה מעשר שנות ההדחקה וההסתרה האבודות שלי. היום כמעט כל אחד יודע עליי, וגם בעבודה אני מבקשת להפיץ את המידע לחדשים. זה לא סוד - זאת אני, וזה בסדר.