הסיפור האישי של חן

גדלתי בבית עם עוד 5 אחים. זמן האיכות שלי עם אמא היה כשהיינו יוצאים להליכות בערבים – זמן איכות גם לדבר וגם להקשיב. בניסיון "לבחון את השטח" ולספר לה שאני הומו, הייתי מעלה נושאים קרובים: הזכייה של דנה באירוויזיון, היציאה של פוליקר מהארון, המוות של פרדי מרקיורי מאיידס... אמא תמיד הדגישה שכל אחד צריך לחיות את חייו באושר, לפי הרגשתו. "אתה יכול לספר לי הכל" היא הייתה אומרת, ואני כבר הרגשתי שהיא יודעת אבל מחכה שאגיד את המילים בעצמי. ואז, באחת ההליכות החלטתי שהפעם אני אספר. חיפשתי בתוך עצמי מאיפה להתחיל, מה להגיד, ולא הצלחתי.

ואז היא פשוט שאלה: "אתה הומו?"

"חן, אני רוצה שתדע שלא משנה מה – אבא ואני תמיד נהיה ההורים שלך, תמיד נאהב אותך! שתדע, אמא תמיד תהיה אמא! תראה, להבדיל אלפי הבדלות, גם אמא של יגאל עמיר הולכת לבקר אותו בכלא, בלי קשר לאם היא מסכימה עם מה שהוא עשה או לא! אמא תמיד תהיה אמא!" המשכנו ללכת. הלב שלי דפק פי 3 מהרגיל, הידיים הזיעו והגרון התייבש. ואז היא פשוט שאלה: "אתה הומו?", אמרתי כן, התחבקנו והיא אמרה שהיא אוהבת אותי! מאותו רגע, הכל זרם מאוד מהר. בבית הספר כולם ידעו, בבית ידעו ואפילו המשפחה המורחבת – כולם קיבלו ולא הייתה דרמה סביב העניין.

התגייסתי לצבא אחרי חששות גדולים ועם מעט מאוד מוטיבציה. שובצתי לתפקיד קרבי ולכל אורך הטירונות הייתי בארון. זה היה קשה, הרגשתי שאני מפתח פיצול אישיות – חן בצבא וחן בבית. בניסיון לצאת מהמסלול הקרבי ביקשתי לראות קב"ן שהבהיר לי שאין שום קשר בין הנטייה המינית לשירות הצבאי ושאם זה כל כך מפריע לי אני יכול לספר לחבר'ה באוהל. המפקד ראה שהשיחה הזו לא ממש עזרה לי וביקש לדעת אם הוא יכול לעזור. ברגע של אומץ סיפרתי גם לו והוא הגיב באותה צורה. וכך, לקראת סוף הטירונות, התיישבתי באוהל מול כל המחלקה וסיפרתי את הסיפור שלי.

סיפרתי לו שאני הומוסקסואל. הוא היה בשוק! 

כשהגעתי לבצע תפקיד באחד המוצבים בחרמון, נועם, המפקד הישיר שלי, שאל בסוף שיחת הפתיחה אם יש לי משהו להוסיף וסיפרתי לו שאני הומוסקסואל. הוא היה בשוק! למחרת, הגיע המפקד של היחידה וישב איתי לשיחת היכרות. הפעם, בסוף השיחה, אמרתי לו שיש לי עוד משהו לספר לו אך ביקשתי שייקח נשימה עמוקה כי אתמול נועם היה קצת בהלם.. ומיד אחרי שסיפרתי לו הוא אמר: "וואלה, רוצה שאני אכיר לך מישהו?".  

בסופו של דבר הייתי בצבא קרוב ל-6 שנים. מאותו יום בטירונות שישבתי מול המחלקה - החלטתי שלעולם לא אחזור לארון!