הסיפור האישי של אמא של ברק, נער הומו

יום אחד, ללא כל הכנה מוקדמת, הודיע בננו בן ה-13.5 שהוא הומו. התגובה הראשונה שלי, של בעלי ושל בתנו בת ה-22 הייתה "אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה". התחבקנו, התנשקנו, הזלנו דמעה, ובעיקר היינו המומים. בעלי ואני לא עצמנו עין. מיד למחרת בבוקר התחלנו לעשות בירורים. נפגשנו עם פסיכולוגים, אני נכנסתי לעשרות אתרי אינטרנט, חיפשתי וקראתי כל פיסת מידע שיכולתי לדלות בנושא.

בננו הרגיש שהוא רוצה לשתף את כולם ברגשות שלו. אנחנו, בעצת אנשי המקצוע, הרגשנו בדיוק הפוך. ההמלצה שקיבלנו הייתה שכדאי לחכות, מכיוון שבגיל הזה הזהות המינית אינה ברורה, ואין מה למהר. העברנו לו את האינפורמציה. הוא קיבל אותה מתוך כבוד אלינו, ומתוך הקושי לראות את הסבל שגרם לנו. לימים אני יודעת שלא הסכים עם ההחלטה, אבל התחייב בפנינו שכך יהיה.

המשכנו בחיים כאילו הכל כרגיל, אבל לא הפסקנו, בעלי ואני, לנסות וללמוד כמה שיותר. הבנו כמה היינו בורים, ועד כמה ניזונו מסטיגמות וממידע שגוי. מזלנו הוא שיש לנו ילד מיוחד במינו, עם כוחות נפש יוצאי דופן, ובת מקסימה שעשתה ככל יכולתה כדי להקל, גם עליו וגם עלינו, לעבד את כל האינפורמציה שקיבלנו, ולהבין שהחלום שחלמנו על הבן המקסים ועל המשפחה שיקים יתממש כנראה עם משפחה שונה לחלוטין.

אחרי ארבע שנים של סבל, כאב, ורצון אדיר לחזק את המשפחה הקטנה שלנו, הוביל אותנו בננו להחלטה שלא יוכל יותר להישאר בכלוב, ועליו לצאת מהארון. היום, כשהוא בן 19 וחצי, חייל, אנחנו גאים (תרתי משמע), מודים לו ומצדיעים לו על הדרך שבה הוביל אותנו, צעד איתנו בסבלנות ועזר לנו להבין שהוא אותו ילד מקסים, מוכשר, מחונן, מדהים, אלא שהוא פשוט אוהב גברים.

במקצועי אני מחנכת לגיל הרך. חוויתי שילוב ילדים עם בעיות תקשורת, תמיד ידעתי לספר לילדים בגן על ילדים חירשים, ועל כאלו שלא מתקשרים. אף פעם לא ידעתי לספר על משפחות גרושות, חד-הוריות, או על משפחות שבהן יש שתי אמהות או שני אבות. אני מצטערת ומכה על חטא על השנים האלה, והלוואי שאנחנו המחנכים, נשים יותר דגש על כיבוד האחר, ונעזור גם אנחנו ליצור חברה נעימה יותר ומקבלת יותר.