הסיפור האישי של נלי, יועצת שכבת י"א

כשהייתי יועצת של שכבת י"א, פנה אליי גדי, אחד התלמידים בשכבה. הכרתי אותו מאז שנכנס לתיכון ומדי פעם שוחחנו על מצב לימודיו, הרגשתו בבית הספר וכדומה. הפעם, כשהגיע ביוזמתו לחדרי, חשתי שהוא עצוב ומוטרד. לאחר מספר משפטי פתיחה החל גדי לספר לי שהוא חש מאוד בודד בבית הספר, ממש 'לא נחשב'. הבדידות מלווה אותו בכל שעות היום ובמיוחד בהפסקות. יחד עם זאת הוא עצמו העביר ביקורת נוקבת על תלמידי הכיתה בפרט והשכבה בכלל, ונותרתי תמהה לנוכח עמדתו זו. חשבתי שהוא במצוקה, ושהבדידות החברתית מסתירה קשיים נוספים. לאחר המפגש הזה המשיך גדי לפגוש אותי בקביעות והעלה נושאים שונים נוספים - בעיות לימודיות, יחסיו בבית עם הוריו ואחיו, הבדידות שבגללה הגיע מלכתחילה, וככל שהתקדם הזמן דיברנו גם על השירות הצבאי המתקרב ובא.

השירות הצבאי, וכל הכרוך בו, העלה גם חששות בכיוון של 'איך יסתדר עם חיילים אחרים', ובסיומה של אחת הפגישות הוא הבטיח לי שבפגישה הבאה יסביר לי בדיוק מה מטריד אותו. לפגישה הבאה הגיע גדי עם דף לבן חלק שעליו כתובה בגדול המילה "הומוסקסואליות". מילה שעדין לא יכול היה לבטא בקול רם ושקיפלה בתוכה את חששותיו, פחדיו ומחשבותיו. מייד ניתן היה להבין מדוע הוא חש מבודד וכה מוטרד. מהרגע שגדי פתח את סודו בפניי, אפשר היה לדון בעניין עצמו מבלי 'לברוח' לנושאים אחרים. לדון בכנות ובפתיחות בהיבטים שונים של חייו כמו איך לספר למשפחה? האם ליידע את הצבא? מה הוא עצמו מרגיש וחושב ועוד נושאים רבים כגון אלו. במקביל החל גדי ללכת לשיחות קבועות באחת מקבוצות הנוער של ארגון הנוער הגאה ופגש שם עוד בני נוער כמוהו – 'גאים' ומתלבטים. ההתלבטות והשיתוף הקבוצתי אפשרו לו להרגיש פחות מבודד, יותר נינוח. 

בהסתכלות על גדי מבחוץ ניתן היה לראות שארשת פניו מביעה הקלה, הוא חייך יותר ובכלל נראה מאושש. ההתמודדות עם עובדת היותו הומוסקסואל הייתה קלה יותר עבורו כשלא היה בה לגמרי לבד.  גדי סיים את לימודיו התיכוניים כשהוא מעט מוכן יותר לקראת האתגרים הבאים של חייו.

ד"ר נלי שטיין שימשה בשנים 1998-2007 מדריכה ארצית ביחידה לחינוך למיניות, לזוגיות ולחיי משפחה, שפ"י