הסיפור האישי של ברק, נער הומו

מוזר לי כששואלים אותי "מתי ידעת?" או "לא היה לך מוזר?". מאז ומעולם ידעתי שאני נמשך לגברים, ובשבילי זה היה הדבר הכי טבעי בעולם, אפילו בתור ילד. כשהתבגרתי פשוט נתנו לזה שם. 

נפל לי האסימון וצפה המילה הזאת, "הומו"

ההתעוררות המינית הקרויה "גיל ההתבגרות", התחילה בשכבת הגיל שלי בסוף כיתה ו'. הבנים הסתכלו על תמונות של בחורות בביקיני, אבל אני הסתכלתי על תמונות של בחורים בפרסומות להלבשה תחתונה. אפילו לא חשבתי על זה שאני אולי שונה משאר הבנים. רק אחרי בערך חצי שנה, פתאום נפל לי האסימון, וצפה המילה הזרה הזאת, "הומו". אז הגיעה תקופה של בכי, הכחשה, כאב ושנאה עצמית. קשה מאוד לקום בוקר אחד, להבין שאתה אחר, שונה, ולהיזכר במילות הגנאי ששמעת על הומואים. ניסיתי לא להיות הומו, לשכנע את עצמי שזו טעות ושאני יכול להימשך גם לנשים. תקופת ההכחשה הזו ארכה חודשיים, ובסופם עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי "יאללה, די לבכות. אז אתה הומו, מה קרה? אין לך מחלה נוראית. לא קרה לך אסון. אתה הומו – אתה תתמודד".

במשך שנתיים שמרתי את הגילוי שלי לעצמי. הייתי שלם עם עצמי, וזה היה הכי חשוב. ידעתי שההורים שלי יתמודדו כשיצטרכו, ולא היה לי ספק שהם יסתדרו. בית הספר היה שדה הקרב האמיתי. עם שקרים, התחזויות וצביעות, יכולתי לרמות כל אחד. היה קשה, ולא תמיד רציתי, אבל הבנתי שילדים בכיתות ז' ו-ח' לא יכולים להתמודד עם השונה מהם. הם ירגישו מאוימים ומפוחדים, ויוציאו את התסכול והבורות שלהם עליי. סיפרתי לחברה קרובה, שתמכה בי, אהבה אותי וחיזקה אותי, ויותר מזה לא הייתי צריך. כשהייתי בן 13 וחצי, בעיצומם של אירועי הגאווה בחודש יוני, נקלעתי לוויכוח עם אבא שלי על זכויות אדם ומצעד הגאווה. בעיצומו של הוויכוח הוא שאל: "איך אתה יכול להגיד שהם נורמלים, שזה בסדר? איך אתה יכול לדעת?", ואני עניתי: "כי אני כזה". עד היום אני לא יודע איך אבא לא חטף התקף לב בו במקום. עבורו, לשמוע שהבן שלו הומו, הייתה מכה כבדה, אבל יותר משהמכה הייתה קשה עבורו, המכה הייתה קשה עבורי.

אין בעיה להיות הומו, כל עוד אתה לא הבן שלהם

כל החיים שידרו לי הוריי שלהיות הומו זה בסדר. שלגיטימי לאהוב גבר אחר, כל עוד הדבר מקורו באהבה אמיתית, ובאמון הדדי. אלא שהסתבר שאין בעיה להיות הומו, כל עוד אתה לא הבן שלהם. ציפיתי שאחותי, שגדולה ממני בשמונה שנים, תסביר להורים שלהיות הומו כיום זה לגיטימי, מקובל, נורמלי. במקום זאת היא בכתה יותר מכולם, והתחננה שאגיד שזה רק שלב. הדבר הראשון שההורים שלי אמרו הוא שהם אוהבים אותי, לא משנה מה. אבל המסר השני שקיבלתי מהם היה שיש לנו בעיה רצינית שעלינו להתמודד איתה. הם ביקשו ממני להבטיח שלא אספר לאף אחד, ושלא אהיה עם גבר אחר, עד שנחליט, כל המשפחה ביחד, שזה לא שלב, ושהמצב לא עתיד להשתנות. אחותי מיררה בבכי, אבא שלי היה בדיכאון, ורק אימי הצליחה לעמוד, משום שידעה שאין לה ברירה אחרת. מה יכולתי לעשות? הבטחתי. חשבתי שתוך כמה חודשים העניינים יירגעו וההורים שלי יבינו ויקבלו אותי. ארבע שנים חלפו לפני שהכרחתי את הוריי להתמודד עם בן הומו מוצהר.

במקום להתמודד עם הגילוי ההורים שלי העדיפו להדחיק, ולהמשיך וללחוץ עליי להסתיר ולהחביא. הם אסרו עליי לדבר על זה וכשהזכרתי שאני הומו, במשפט או ברמיזה, מיד חזרו הבכי, הכאב, והלחץ להשתנות ולהיות סטרייט. לא היה לי שום דבר שיתמוך בי. רק חבר או שניים ידעו עליי, ולמרות שתמכו, התמיכה שלהם הייתה תמיד חנוקה בסודיות ובחשש, שאני כפיתי עליהם. גם בית הספר הפגין בורות מוחלטת, ונושא ההומוסקסואליות מעולם לא עלה בכיתה. כשקראו למישהו "הומו", "אוכל בתחת" או קללה נוראית אחרת, אף אחד לא פצה פה. המורים, המחנכות, היועצות, שכולן אהבו אותי, העדיפו לא לחשוב על האפשרות הזו. הן אף פעם לא שאלו למה מציקים לי בהפסקות, למה לועגים לי, למה אני לא יוצא לטיולים שנתיים. כל עוד המשכתי להוציא ציונים מעולים, כנראה שהייתי בסדר.

ההחלטה להפסיק להסתיר שינתה את חיי

בסוף כיתה י"א, הודעתי להוריי שאני לא מסוגל יותר לחיות ככה. המסר היה ברור. ההחלטה על החיים שלי לא נתונה יותר בידיהם. הם היו בהלם ואחוזי אימה מפני הנחישות שלי. הבהרתי להם שהיו להם ארבע שנים ארוכות ללמוד להתמודד עם היותי שונה, ואם הם בחרו לא לנסות ולהתמודד, אלא להדחיק ולברוח מהאמת, זו בעיה שלהם. ההחלטה להפסיק להסתיר שינתה את חיי. הצטרפתי לארגון הנוער הגאה, וגיליתי עוד בני נוער כמוני. הבנתי כמה שפר עליי מזלי שההורים שלי לא שכחו אף-פעם שלא משנה מה, אני הבן שלהם. בבית הספר פרחתי. הייתי שלם עם מי שאני, צברתי פופולריות ואהבה שלא זכיתי לה מעולם. באמצע י"ב החלטתי שהגיע הזמן להוביל את השינוי גם בסביבה שלי. למרות החששות של המחנכת, היועצת החינוכית והמנהלת, נפגשתי עם חברי ההנהלה הבכירה של בית הספר, והסברתי להם על הילדים שסובלים, ושאין להם למי לפנות, ורק אני, שיכול לדבר, החלטתי לדבר בשמם. אני מקווה שנטעתי את הזרעים שיובילו, יום אחד, לשינוי.