דניאלה רוטר, מתנדב.ת בחוש"ן, במסר ליום הנראות הטרנסג'נדרי

לפני שלושה שבועות היה יום האשה, וכל הנשים במשרד קיבלו פרח. גם אני קיבלתי אחד, למרות שהייתי מעדיפה לקבל אותו היום, ביום הנראות הטרנסי – היום היחיד בשנה שבו אני מרגישה שיש לי קצת מקום. בשאר ימי השנה אני מרגישה בלתי נראית.

אני נוטה להאשים את עצמי הרבה. למה אני לא מספרת? למה אני לא נותנת לאנשים הזדמנות לראות אותי כמו שאני? למה אני מסתירה? למה אני מניחה שהם לא ידעו להתמודד או להכיל?

יש טיעון נפוץ שאומר שהקהילה הגאה מחצינה את עצמה יותר מדי, מדברת על "דברים אישיים" בפומבי, ולמה הומואים לא יכולים פשוט להיות הומואים וזהו? למה כל הזמן להצהיר ולצעוד? את מי זה מעניין מה אתם עושים במיטה?

הייתי רוצה להגיע כל יום לעבודה ופשוט להיות אני. אבל ביום האישה גם אני קיבלתי פרח, והייתי צריכה לקבל אותו בחיוך ולהגיד תודה לאשה המקסימה שהחליטה לחלק פרחים, אבל לא הצלחתי, כי כל מה שרציתי באותו רגע היה לתת את הפרח בחזרה, והדבר האחרון שהתחשק לי היה לחייך. וחבל, כי אני דווקא אוהבת פרחים. אבל באותו רגע הפרח היה תזכורת לאיך אנשים אחרים רואים אותי כל עוד אני שומרת את כל "הדברים האישיים" שלי לעצמי.

 כי אם אני לא אכתוב את המלים האלה עכשיו, אני אקבל את אותו הפרח גם בשנה הבאה. הלב שלי דופק בתוך הגרון רק מלחשוב על זה.

אם אני לא אגיד משהו כשכולם מתחלקים לקבוצות של בנים-נגד-בנות במשרד, כולם יניחו שהם יודעים באיזה קבוצה אני. הידיים שלי רועדות רק מלהקליד את זה.

כי לשמור את הדברים האישיים שלי לעצמי זה בטוח יותר מבחינות מסוימות. לא צריך להתמודד עם תגובות ולהסתכן בכך שהן יהיו שליליות. לא צריך להסביר את החוויה שלי לאנשים סקרנים שאולי אף פעם לא יצליחו להבין אותה. לא צריך לענות על אותן השאלות שוב ושוב ושוב ושוב כאשר כל בנאדם חדש שנכנס לחיים שלי.

אבל לשמור את הדברים האישיים שלי לעצמי זה לא אפשרי. אני לא באמת יכולה לשמור את המגדר שלי לעצמי, כי המגדר שלי הוא *כבר* נושא לדיון ציבורי - בדיוק כמו המגדר של כל אחד אחר. כל מי שאני פוגשת מניח שאני בחורה ומדבר ומתנהג אליי בהתאם. המגדר שלי כבר על השולחן - לכולם מותר לדבר עליו, להנכיח אותו, לתת לי פרח ליום האישה, לכלול אותי בקבוצת הבנות.

אני לא רוצה שהמגדר שלי יהיה מדובר, אבל אין לי ברירה, כי הוא כבר מדובר. הוא פשוט מדובר לא נכון. ונמאס לי.

אז אני דניאלה, ואני ג'נדרקוויר.ית – לא אשה ולא גבר. גודלתי כבת וממש ממש ניסיתי להיות בת, אבל תמיד הרגשתי שזו העמדת פנים, שזה משאיר אותי ריקה ומותשת. ובכל פעם שאני מסתכלת במראה אני מתאכזבת מהגוף שלי, כי בראש שלי הוא נראה אחרת לגמרי, ואני צריכה לקחת נשימה עמוקה ומהר מהר לחשוב על משהו אחר כי החיים ממשיכים ואין לי זמן לכאב הזה. ואמרתי לעצמי שאין לי זמן גם ליציאות מהארון. אבל בכל מצעד גאווה, בכל יום זיכרון טרנסי, בכל יום נראות טרנסי, ובכל יום אחר שבו אני קמה בבוקר ויוצאת מהבית ומנסה לחיות את החיים שלי, אני מרגישה שאני משקרת. ונמאס לי.

אז אני מנצלת את היום הזה למה שהוא נועד: אני נותנת נראות פומבית למי שאני ומתעקשת על המקום שלי בחברה. אני חלק מהעולם הזה ואני חלק מהקהילה הטרנסג'נדרית. תודה שקראתםן.

danielaPG